זה התחיל כשהבכור שלי התחיל ללכת לגן. ברגעים הכי יומיומיים כמו הידוק חגורת הבטיחות שלו, פתאום הייתי ערה לגדילה שלי. ילדה, נערה, חיילת, אשה צעירה, אשה, אמא. אחרי "יום נעים אהובי" ונשיקות לגור שלי, הייתי מסתכלת על הורים אחרים בדרך החוצה והייתי ערה גם לגדילה שלהם. הייתי רואה אותם (בינינו, זה קורה לי גם היום). עם קצוות שיער סוררת, גרירת רגליים באי שקט, שקועים עדיין בשינה, עירניים כמו חץ על מיתר הקשת, מוכנים ליום חדש, בגדים סתורים, בגדים מהודרים, קצב ההליכה. מודעת לשותפות שלנו בתופעה שנקראת החיים/גדילה, הייתי סקרנית בעיקר לגבי הנעורים שלהם, יודעים מה? התוודיתי כבר, אפשר לעבור ללשון הווה. אני סקרנית לגבי אנשים, לגבי הגדילה שלהם, למקום בו הם התחילו, במיוחד הנעורים שלהם. איזו מילה מופלאה זו "נעורים", נכון? בעיניי זו מילה כל כך משוחררת. אני מדמיינת אותם בנעוריהם ותוהה לגבי החוויות שלהם. איזו נערה היא הייתה? איך נראה יום שישי שלו כשהיה בן 17? מתי היא קנתה את הג'ינס הראשון שלה? איך קוראים לחברה הכי טובה שלה? היה לה חדר משלה? הוא חלם? על מה היא חלמה? מי אהב אותה בחזרה? הוא אוהב אותה עדיין? כשאני מגיעה לרכב שלי השיחה הסקרנות גוועת בראשי ואני ממשיכה ליומי. בכל זאת, הנעורים הסתיימו לפני עשורים. סודות. מטריושקות. בובות קינון. מאז ומעולם נמשכתי למטריושקות. בשמן העממי – בבושקות, בשמן הפונקציונאלי: בובות קינון – Nesting doll. הן לא רק יפות ואמנותיות, הן גם הרמוניות ומפתיעות. לפני כשנה התחלתי לאסוף מטריושקות מכל העולם. בכל פעם שאני מקבלת מטריושקה חדשה, אני  מתרגשת מחדש לגלות את השכבות הפנימיות שלה.

המטריושקות מגיעות עם הסוד שלהן, מובנה. אני פותחת אותן בציפייה עצומה לגלות. הן תמיד מפתיעות.

בשיעור הראשון בלימודי התמחות באימון בני נוער אמר המורה המופלא שלי שי בן עטר שאנשים הם כמו בבושקות. בתוכי, כמו פאזל שחיכה רק לחלק האחרון שהתחבא מתחת למפה או לקופסא, הכל פתאום התחבר לתמונה שלמה ובהירה. האופן שבו אני רואה אנשים, המשיכה למטריושקות. בתוך כל מטריושקה מסורתית נמצאות בובות דומות קטנות יותר. הבובה החיצונית עשירה בפרטים. בד"כ כל בובה קטנה יותר מכילה פחות פרטים. בחוץ – גדילה. ממש משל בעיני לדרך בה אנחנו גדלים ומתעצבים. כל יום יש בנו עוד פרטים, על עצמנו, על העולם. בכל רגע מקננות בתוכי הילדה שהייתי, הנערה, המתבגרת, האדם שאני היום. אף אחת ממי שהייתי לא הולכת לשום מקום. הן תמיד איתי בתוכי. אחראיות למחשבות, למסקנות, לתגובות למי שאני. השכבה הצעירה שלי שנים רבות לא זכרתי את הנערה שהייתי. לא הייתה לי גישה לנערה שהייתי. צירוף של נסיבות ורצון לא להתעסק עם השנים ההן. השכבה הצעירה שלי קיננה בתוכי בלי צבעים, יותר מדויק יהיה לומר שלא ידעתי באילו צבעים היא צבועה.

בעבודת עומק פגשתי מקרוב, הכי קרוב את הילדה והנערה שהייתי. בעדינות רבה שלפתי תמונה אחרי תמונה ופרמתי פקעות של זיכרונות. פתאום נהיה קל יותר להבחין בצבעים, בציורים העדינים ולקבל. פשוט לקבל, להבין, לאהוב ולהמשיך הלאה. הלאה למה שחיכה ומחכה. למדתי אימון בני נוער כדי להעשיר את עולמי המקצועי, אבל בעצם פתחתי הרבה מקצוות החוטים של עצמי. אפשרתי לחוטי הילדות להישזר בנעורים ומשם לחיי הבוגרים. השכבה הצעירה אצרה את רוב המגבלות ששמתי על עצמי שלא במודע בגלל נסיבות החיים והצורך לשרוד את היומיום בשנים מסוימות. במי אני תלויה? מה אני אומרת לעצמי על זה? מסיבות רבות שקשורות בהתפתחות קוגניטיבית ותלות של ילדים בהוריהם, ילדים מסבירים לעצמם את העולם דרך ההבנה שלהם ויוצרים מסקנות והחלטות שהופכות לאחד המסננים שדרכם אנחנו תופסים את העולם: אם אעזור לאמא לסדר את הבית, אמא תאהב אותי. ההורים שלי מעריכים רק ציונים, אם אהיה תלמידה טובה, יאהבו אותי. אחותי מושלמת, אני דפוקה, כלום לא ישנה את זה, ההורים שלי שונאים אותי. אם אהיה שמחה ממש, משהו רע יקרה. רק ילדים קטנים מקבלים אהבה, מסוכן להיות גדולה. ילדים מסבירים לעצמם את העולם כדי לשרוד ולמצוא מקום בתוכו. ההסבר נמצא בתוכנו תמיד. תמיד. הוא פנימי בלבד. אני אוהבת את ה"הסבר" נגלה בחדר האימון. בשבריר רגע מתפרצת שמחת ילדות, עצב תהומי או עלבון של נערה או נער, פחד של ילדות ומבט שואל. רגע כזה בו ברור לשנינו שזו אחת השכבות הפנימיות שלהם שנגלית פתאום עם המסקנה שליוותה אותם מהרגע בו הסיקו אותה. כשאני שואלת – עם איזה גיל שלך אני מדברת עכשיו? התשובה תמיד ברורה למי שיושב מולי. מסעיר לגלות את ההפתעה שעולה כשהשכבה הצעירה נגלית ונרפאת. מדהים לגלות איך השכבה החיצונית שלנו חסרה פרטים וצבעים כשהשכבות הצעירות יותר לא קיבלו מענה. זה כמו סאונד מורכב, כמו אקולייזר שיש לו את כל האפשרויות, אבל הבס העמוק מושתק והצלילים הגבוהים מקבלים את כל הבמה, זה דיסהרמוני. זה משתקף בדיוק מושלם בסאונד שאנחנו במציאות שלנו. שמתי לב שעברתי מצבעים לצלילים. ככה אני תופסת את העולם, מורכב ורב מימדי. כמה את מכירה את השכבות הצעירות שבך? כמה את מכוונת לפעימות הלב הצעירות שלך? התוהות? הדיסהרמוניות? הכל כבר נמצא, נשאר רק לגלות. שימי לב לנשימה שלך. כווני אותה לעומק הבטן, עד הטבור. נשפי בעדינות עד שכל האוויר ייצא. ושוב. ושוב. עכשיו הביטי במראה, בשכבה החיצונית של המטריוקשה שאת,

בדקי לעומק, מכירה את כל השכבות? האם יש רצף ביניהן? יש צבע שחוזר על עצמו? יש צבע שאת פחות אוהבים או כזה שאת מאד אוהבת אבל נעלם, או הפוך, את מתגעגעת לצבע שלא נמצא בחוץ אבל נמצא בפנים? כנסי שכבה אחת פנימה, כל התשובות נמצאות בפנים. נסי להיזכר ברגע בו קבלת מסקנה בילדות או בנעורים. בת כמה את ברגע הזה? האם המסקנה או ההחלטה שקבלת רלוונטית עדיין? איך היא קשורה לשכבות הבאות הבוגרות יותר? איך המסקנה קשורה למשהו שלא עובד לך? תמיד יהיה קשר. הרעיון הוא לגלות אותו, לשהות, לזהות את התחושה, שוב לשהות. התחושה תתפוגג ותחתיה יופיע חופש לבחור מחדש. החדשות הטובות הן שאפשר לגלות, את השכבות, הצבעים ולהיות בחופש עם מי שאנחנו.