את הקטע הבא כתבתי לפני יותר מעשור,
"במצולות שלנו, מעמקי המעמקים שלנו, נאגרים להם במהלך החיים “חפצים” רבים לאין שיעור: מילים, זיכרונות, רגעי חרטה, שמחה שאין שני לה.
במצולות כמו במצולות לא יורדים לבקר סתם.
צריך ציוד צלילה מתאים ותערובת חמצן מיוחדת, שכן כל ירידה או לחילופין עליה מהמצולות שלנו, עלולה לגרום לנו לנזק בלתי הפיך.
פעמיים, אולי שלוש בחיים, אנחנו מתעוררים לפתע במצולות.
ללא אזהרה, סימן, אות, הכנה מוקדמת וגרוע מכך – ללא הכשרה מוקדמת לשהייה במצולות.
אנו נאלצים להבין לבד מה קורה בעומק כשהשמש לא חודרת ואין צבעים או יצורים מוכרים.
עם היצורים מתקרבים אלינו מכל עבר הזיכרונות, התובנות, הפחדים ואנו מוצאים עצמנו נבוכים מול העוצמה ואי הידיעה.
אל תימנעו מהמצולות של עצמכם, זהו מקום בו אין דריסת רגל לאיש זולתכם, לא משנה כמה אתם נדיבים ורוצים, זוהי הארץ שלכם.
זה זמן מקולל ומבורך בו זמנית.
המצב שנכפה פותח פצעים ומגלה פחדים חדשים, אך באותה נשימה גם מאפשר להירפא ולצאת לחוף מבטחים".
אבל ואובדן
אבל הוא התגובה הפיזית, הרגשית, הגופנית, הקוגניטיבית והרוחנית לאיום או מציאות של אובדן של אדם, דבר או מקום שאנו קשורים אליו רגשית. אנו מתאבלים בגלל שאנו מוכוונים ביולוגית לקשר (Bowlby, 1959 ).
יש לנו מערכת יחסים עם כל דבר, לכן כל מערכת יחסים שמסתיימת או משתנה באופן מהותי טומנת בחובה התמודדות עם אובדן ואבל.
כיוון שאובדנים הם חלקים טבעיים לחלוטין במהלך החיים, גם תהליכי אבל הם טבעיים לחלוטין וההחלמה מהם היא בדרך כלל ספונטנית ולרוב לא נדרשת התערבות כלשהי.
יחד עם זאת, לעיתים תהליך האבל מורכב וכן מתבקשות התערבות ותמיכה.
במסגרת האימון אנו מעבדים אובדנים מכל הסוגים בהתאם למה שהגוף יכול להיות איתו בכל נקודה בזמן.
התהליך עובד בהתאמה לקצב הנכון למתאמנת, מעבר לתיאוריות ותבניות, הקצב האישי, הנשימה והריפוי הם אישיים ונובעים מהאדם עצמו.