במזל סרטן – מסע לבלי שוב | אילנה המרמן – יורגן ניראד

הספר "במזל סרטן" היפנט אותי. הספר נוקב ואותנטי. מסתבר שזה נקרא ספרות דוקומנטרית.

""במזל סרטן" עוקב אחרי תשעה חודשי חייו האחרונים של יורגן ניראד, מרגע שהתבשר שחלה בלוקמיה חריפה, בשלהי מרץ 2000, ועד יום מותו בדצמבר של אותה השנה. בתחילת המסע הוא מחליט לבחור איך ימות: הוא יעפיל על פסגת הר מושלג ויקפא למוות בדממה. אבל לאחר שהוא מודיע לבת זוגו שנותרו לו חודשיים שלושה לחיות ושהוא מבקש להתאבד, היא מתחננת לפניו שלא יעשה זאת ומשכנעת אותו לקבל טיפול רפואי שאולי יציל אותו" (מכריכת הספר).

אני קוראת המון ספרות עיונית, לאחרונה אפילו יותר מפרוזה, ספרות דוקומנטרית לא הכרתי. הספר שקראתי הוא מהדורה מחודשת לרב המכר משנת 2001. את המקור לא קראתי.

בעיני זהו ספר חובה למטפלים ולמי שבא במגע עם בני משפחה מטפלים.

הספר מביא בצורה פלסטית את שלל ההתמודדויות, הקור והניכור הביאו איתם התמודדות שמכריחה להישיר את המבט, אין לאן לברוח. היו ימים שבהם סגרתי את הספר והמשכתי לחיות אותו ברבדים אחרים. מודה שברוב הזמן ההתמודדות הייתה לא נוחה, מכאיבה ומבקשת להדחיק ולא רק בגלל הסיפור הבריאותי.

מצאתי ששאלות מורכבות כמו 'האם לחיות בכל מחיר?', 'מה המחיר של החיים?' מהבהבות לאורך כל הספר, הן מצטרפות לשאלות על אהבה, תקוה, אופטימיות וגבולות.

גיליתי שקשה לי להישאר ריקה או מתבוננת מהצד בסיטואציות רבות בספר, במיוחד כשהניסיון הוא להביא בו זמנית את שני הקולות – שלו ושלה. במובן מסוים מצאתי את עצמי מבינה איך זה שהקול של יורגן מתפצל ועובר נקודות התייחסות שונות לאורך המסע, חלק בשם בדוי, חלק כמתבונן מהצד בחייו שלו וחלק גלוי וחשוף.

אני מנסה לבחור את הציטוטים שהכי מעבירים מסר כלשהו ומתקשה, כל עמוד, כל רגע בתהליך שלהם ראוי לאזכור.

כנראה שקודם כל זו האהבה, בלעדיה לא היה נכתב ספר, לא היה סיפור לספר:
"אבל עדיין אתה חושב שזה הדבר היחיד שאתה רוצה בו, שזה מה שאתה צריך לעשות, אף על פי שאתה יודע היטב שברגע שבחרת לבוא קודם הנה, לברלין, כבר ויתרת על הזכות הגמורה שיש לך בעיניך על חייך, ועל מותך. והנה אתה עומד לפני עכשיו ומבקש את הסכמתי לדבר היחיד שהוא לרוחך כעת, וחושש שלא אסכים. לא, אני לוחשת נחנקת מבקשת מתחננת, ובין החזה לגרון הכאב האיום הזה, כאב של הגוף? של הנפש? של הלב? – לא." (עמ' 24)

והצד שלו:

"אז מה, אז עכשיו אלחם לא רק על החיים עצמם אלא בדיוק על שנות הזקנה הטיפשיות האלה? אבל כנגד כל זה שוב בא הטיעון ההוא, הטיעון האחד שאיני יכול להתחמק ממנו: משאלתה וזכותה של א' לחלוק איתי הלאה את החיים, ודווקא כשהם נהיים קשים יותר" (עמ' 195).

האהבה הביאה איתה תקוה ואופטימיות, שמגיעות בכל מיני מנות וצורות ביטוי:

"רוב חדרי המחלקה הזאת הם חדרי בידוד ומרבית החולים המאושפזים בה סגורים בתוכם, הם ואף מלוויהם, שגם כשהם יוצאים לפעמים אינם נוטים לפטפטנות יתרה, כי ודאי גם להם יעצה העובדת הסוציאלית, כפי שיעצה לי, שלא להתעניין יותר מדי בצרותיהם של האחרים פה: אין מצבו וגורלו של החולה האחד דומים למצבו וגורלו של האחר, אמרה לי, והישירה אלי עיניים בולטות, רכות ומלאות חמלה ולכן מוטב שלא אתן לכל מיני סיפורים מפחידים להלך עלי אימה" (עמ' 200).

על החלק הרפואי מצאתי שאין טעם להרחיב כאן, הוא תופס חלק ניכר בסיפור ויש לו משמעות רבה, גם עבור מטפלים שהופכים לאנשי מקצוע בעל כורחם וגם עבור מי שלא מבין איך זה נראה באמת מבפנים. כולי תקווה שכמעט שני עשורים עשו את שלהם מהבחינה הזו. יחד עם זאת, למטפלים כדאי לקרוא ולהעמיק גם בנושא הזה כיוון שכשתופסים מרחק אפשר לקבל כל מיני החלטות שקשה לקבל בזמן אמת.

ספר מאד לא פשוט ומאד חשוב בו זמנית. מצאתי שההגות והפילוסופיה שהם רקע רחב יותר לסיפור פיתחו אצלי משהו עדין וצנוע כאדם, בת זוג ואשת מקצוע.

אחוזת בית,

במזל סרטן, מסע לבלי שוב

אילנה המרמן, יורגן ניראד

324 עמ'.