אף פעם לא הבנתי איך יכול להיות שקשה לאנשים להיות בטוב.

מגיעים לשקט ומיד עושים הכל כדי לזוז משם.

מתאמצים כל כך להגיע וזזים ברגע שזה קורה.

אז זה התחיל להגיע אלי, טוב בהרבה אופנים.

טוב שמכבד את המאמצים שלי ואת החלומות ואת הדרך שלי. טוב פשוט, ישר, ישיר.

לאט יכולתי לשים לב איך הפחד משתלט.

ממה הפחד?

שזה יכאיב למישהו,

שמישהו יקום ויצעק – היא בכלל לא ראויה המתחזה,

שמישהו יגיד – חחח זה פוקס. אל תבני על זה.

שומעת את כל המישוהאים ונושמת.

יודעת שכולם הם אני על אף הדרך.

שרידים.

נושמת בתוך כל הטוב והבטן מתהפכת.

אתמול לרגע כמעט הרסתי באחד הסעיפים, אבל הגוף שיקף לי שזה ממש לא מה שאני רוצה.

אני רוצה בטוב, אני ראויה.

אחרי טוב בא יותר טוב, גם עם זה לומדת להיות.

כל כך הרבה חלקי משפטים רצים לי בראש ורוצים להיאמר.

אני בוחרת הפעם ובהתאמה מתהווה כאב ראש.

אני בוחרת הפעם להישאר בטוב ולתת לו לגדול.

אם יכולת לשמוע את הלב שלי,

הגוף שלי ממש קרוע ממאמץ להישאר בטוב, נקי מציניות, משיפוטיות, מפחד.

המתח שזה מכניס לגוף שלי מפליא אפילו אותי, המיומנת בתחושות.

נשימה ותשומת לב. נשימה נוספת.

זה שלב בגדילה,

הפעם אני מזהה.

בוחרת להיות בטוב ולתת לו להיות.

זה לא פשוט, אז מה?