היה הייתה אישה שלא אהבה להתבונן בראי, במקום זה היא הייתה שואלת אותו שאלות.

השאלה האהובה עליה הייתה "ראי ראי שעל הקיר, מי הכי יפה בעיר?".

יום אחד, הייתה לראי תשובה שונה.

התשובה (המפתיעה, הצפויה, תלוי מי מספר) סיפרה לאישה משהו על עצמה, הפעם מלבד מה שהיא לא רצתה לראות, היה משהו שהיא לא רצתה לשמוע. הסיפור הזה הפעיל אצל האישה מנגנון הישרדותי שגרם לה לחשוב שעליה להגן על עצמה ולהתנהג באופן מסוים ומאז ועד היום תפוחים אדומים ועסיסיים מסמלים עבורנו אי שביעות רצון וסכנה מיידית.

מה את רואה כשאת קמה בבוקר?

רובנו פוגשים את עצמנו בבוקר מול הראי.

לרוב אנחנו רואים את אותם הדברים. מה הם אותם דברים? אלו שנמצאים אצלנו ומפעילים אותנו לטוב ולטוב פחות.

חייבת להודות שיש בקרים שאני אפילו לא שולחת מבט לראי.

מה אני כן עושה? אני פשוט יודעת בתוכי את התשובות לשאלות איך אני מרגישה, איך אני נראית, איך יראה היום שלי, אפילו איך נראה השיער שלי אני יודעת מבלי להסתכל.

הגיוני? לא תמיד.

בבקרים בהם אני בוחרת לא להסתכל ולבדוק עם עצמי מה שלומי, אני בדרך כלל פוגשת בחוץ דברים שמפנים אותי חזרה לעצמי. זה קורה בדמות התנהגות שאני פוגשת באדם אחר, זה קורה בדמות תוצאות של דברים או תהליכים שהם חלק מהיום יום. אם לא פוגשת את את עצמי בראי, אני תמיד פוגשת את עצמי מאוחר יותר.

הרי מהו ראי? זהו משטח מלוטש שמחזיר קרן אור בצורה מסודרת, כך שבמשטח הזה משתקפת דמות.

היכרות עצמית

אם תחשבו על זה, זו תמיד קרן אור שמוחזרת, נכון? אם היא מוחזרת זה אומר שהיא יוצאת מאיפה שהוא ואל המאיפה שהוא הזה היא גם חוזרת, כשאנחנו עומדים מול ראי, ההשתקפות הזו היא אנחנו.

השתקפות מתרחשת גם במים, בשיש במטבח, בשלולית, בחלון, לכל דבר יש פוטנציאל השתקפות ואם ניקח את זה צעד אחד חשוב קדימה, השתקפות מתרחשת גם מול בני אדם.

כל מה שעולה מולנו, כל מה שאנחנו פוגשים הוא השתקפות.

לפיכך, כל מה שיש "בחוץ" מבחינתנו, הוא השתקפות של משהו פנימי שלנו. כל מה שאנחנו פוגשים בו הוא קרן אור שיוצאת מאתנו וחוזרת אלינו.

מה שאני רוצה לומר הוא שכאשר עולים בנו רגשות מאמללים או טובים לנוכח משהו, זה לעולם לא הדבר עצמו שאנחנו פוגשים שמייצר בנו את הרגשות הללו. זה לא ההרגל של בן הזוג שמרגיז אותנו, לא טון הדיבור של הבוס ולא ההישגים המרשימים של החברה הטובה ביותר ועוד.

 בהשתקפויות הללו עולים כל הדברים, הפחדים שלנו, הדברים הטובים שבנו, האיכויות שלנו, משהו שאנחנו חושבים שאפשרי עבורנו ומה שאנחנו חושבים שלא, מה שאנחנו מאפשרים שיקרה במרחב שלנו ומה שלא ואין לזה סוף.

"הבת שלי לא רוצה ללכת למגמת מחול", כעסה השבוע חברה, "מישהו שאל אותי לאן אני רוצה ללכת?",

"יופי של שאלה" עניתי לה, "מישהו באמת שאל אותך? את שאלת אותך?",

שיחה נוספת: "בעלי לא רוצה ללכת לבוא איתי להורים שלי,יופי! מישהו שאל אותי אם אני רוצה לטפל במישהו ולדאוג לו כל היום? מישהו שאל אותי אם אני רוצה ללכת לעבודה הזאת בכל בוקר?"

שוב, יופי של שאלות, לכולנו יש אוסף של שאלות כאלה והן בדרך כלל מתעוררות כתגובה למשהו. האם את/ה שואלים את עצמכם את השאלות האלה לפני שאתם מגיבים בכעס על משהו שמשתקף אך לא באמת קשור למה שמכעיס אתכם?

אז ראי ראי מה משתקף לי בעצם?

כשחוזרת אלינו קרן האור, אנחנו יכולים להיצמד להשתקפות, לברר מאיפה היא הגיעה ומה הפעיל את התגובה, מה רוצה לשמור עלינו, ממה אנחנו רוצים לשמור על עצמנו?

כעס ישן, תסכול?

פחד?

חוסר יכולת לחיות באותנטיות מלאה?

לפעמים מאד קל לנו להבחין מה מפעיל אותנו, לפעמים נדרשת חקירה אמיצה.

בכל מקרה השתקפות היא הזדמנות לשאול את עצמנו שאלות ולטפל בקרן האור, כך שבפעם הבאה היא תצא מאיתנו אחרת וגם תחזור ככה.

מורה אהובה אמרה לי פעם: כשאת מסתכלת בראי והפוני לא מוצא חן בעיניך, את לא יכולה להזיז את הפוני שבמראה, את צריכה להרים את היד שלך על מנת להזיז את הפוני על המצח שלך כדי לראות בראי את השינוי שאת רוצה.

היעזרו בכל המראות סביבכם כדי ללמוד משהו על ההשתקפות שלכם.

אם הפוני לא משהו, הושיטו יד והסיטו אותו, לדבר למראה ולקבל תשובה- זה עובד רק עבור אימהות חורגות באגדות.

פתחתי באגדה ואסיים באגדה, מצרפת קישור לקטע קצרצר מתוך הסרט 'מולאן' שעוסק  בהשתקפות:

[youtube i4CxNDTO0Uw]