באחד הבקרים השבוע נסעתי באוטו כשהרדיו ניגן את אסף אמדורסקי שר את "איפה את היום?"
איפה את היום? שאלתי את עצמי בבדיחות ותוך כדי חשבתי על זה שכבר ספטמבר בחוץ.
לפני 8 שנים בספטמבר כתבתי את "ראשון". זה היה הדבר הראשון שכתבתי אי פעם, הוא היה סוג של יומן שליווה אותי עשרה ימים לפני שטסתי להודו.
כתבתי את "ראשון" בנקודה בזמן בה כבר יש לי שני תארים אקדמיים, אני עוזבת מקום עבודה שנחשב להכי בטוח בעולם כנגד כל מה שאומרים כולם, עוזבת בכלל קריירה ואת כל מה שהגדיר אותי באותה תקופה. מצד שני אני בדרך ללמוד מהתחלה תואר נוסף בתחום אחר לחלוטין, עוברת לגור בעיר אחרת ואפשר לסכם ולומר שכל התחומים בחיי תחת שינויים מאד מאד גדולים. הכל תחת שלט – "כאן בונים".
ממשיכה לכתוב את "ראשון" בהודו
אני זוכרת עוד נסיעה, נסיעה באותה נקודה בזמן. הייתי בדרך הביתה והרגשתי אבודה, לראשונה אי פעם עזבתי כל מה שמוכר והסכמתי להיות במקום בו אני לא יודעת כלום על מחר, אני זוכרת פחד גדול. לא ידעתי כלום חוץ ממה שרציתי עבור עצמי.
הייתי אבודה ובטוחה מאד בדרך בו זמנית.
ספטמבר
ב"ראשון" כתבתי עליו, על ספטמבר, על מה הוא עבורי. כבר אז וכנראה תמיד אהבתי את ספטמבר, יש בו עבורי הבטחה. אחרי עומס חום קיצוני והתרחשויות רועשות של חודשי הקיץ, הערבים נהיים יותר נעימים, מזג האוויר הופך סלחני משהו, השקיעות מרהיבות בצבעוניותן, דברים מגיעים לקיצם הטבעי וכדרכו של הטבע הכל עומד להתחדש. הכל.
רגע לפני, בתפר בין אוגוסט הגדול וחגי תשרי יש כמה ימים שהם בין לבין, בין סוף השנה לבין התחדשות הכל. ימים שהם הזדמנות חוזרת, סמלית משהו ל"רשות" לעצמי להשיל את הישן ולהיות רגע בלי לדעת מה יקרה מחר, בדגש על בלי לדעת.
בכל שנה מדהים מחדש לגלות איפה אני היום וכמה זה רחוק מספטמבר שנה שעברה.
מי צריך מעקה
רובנו מחפשים ביטחון, ודאות ו"משהו" להיאחז בו כמעקה- מערכות יחסים, כסף, עבודה, כל אחד ומה שמגלם עבורו מעקה. מול החיפוש והצורך האלה תמיד קורים דברים, העולם הרי הוא לא בדיוק מה שאנחנו חושבים, העולם כמנהגו נוהג.
לפעמים כשהעולם פשוט מתנהג, אנחנו מוצאים עצמנו בלי המעקה המוכר. בלי שום דבר שיכול לספק לנו תחושה של ביטחון וודאות, הכל משתנה ברגע אחד ואנחנו מוצאים את עצמנו כפי שאנחנו באמת. כמו בשברירי השנייה שעוברים בין ההכרה בזה שקיבלנו מכה לבין הופעת הכאב. בשברירים האלה יש רק את מה שיש, אותנו כפי שאנחנו.
מעקה בטבע, סוף אוגוסט, מכתש רמון
אני מזמינה אתכם להנהיג לכם מנהג ולהיות חסרי מעקה, בשברירים האלה להיות פשוט אתם בימים האלה של ספטמבר, בתפר בין הישן לחדש. בלי שתידרשו לכך, בלי שמישהו יכפה את זה עליכם, הורידו דבר אחד שהוא מעקה עבורכם וסמכו על שיווי המשקל שלכם, לימדו מי אתם באוויר הפתוח, כשכלום חיצוני לא תומך אתכם, רק הידיעה והאמונה שלכם בעצמכם.
זה מפחיד? מצוין. אתם בדרך הנכונה, בחרתם במעקה מיותר או כזה שלא משרת אתכם בכל אופן, עדיף לוותר עליו לפני שהעולם יחליט כמנהגו לנהוג.
השאירו בידיכם את ההחלטה האם אתם בדרך הנכונה לכם, אם אתם מרוצים ממי שאתם במערכות היחסים השונות בחייכם (גם עם כסף, עבודה ואוכל אנחנו מנהלים מערכות יחסים), במידה ואתם לא- זה הזמן לבחור ולעשות אחרת, אחרי החגים הרי יתחדש הכל.
איפה את היום | מילים ולחן: אסף אמדורסקי
"מה זה שם
עיניים בחלון
מבט קצר
קשה לנשום
את רואה
עבר מספיק זמן
בשביל לשכוח
לא שכחתי דבר
איפה את היום
כמה זמן עבר
לעצמי תמיד חשבתי
היום הזה יבוא
חיכינו נצח שיבוא
מה דומה ומה שונה אצלך
עם מי את מדברת
האם את זוכרת אותי
איפה את היום
כמה זמן עבר
איפה את היום
כמה זמן מאז
אחרי כל הזמן הזה
כל הזמן הזה
רוצה לומר לך
חייב לומר לך
בואי כבר היום
בואי עוד היום
כמה זמן
כמה זמן עבר
איפה את היום
איפה את היום
כמה זמן
כמה זמן עבר
ממתקים מהשמיים
נופלים עלינו עכשיו
כשהיית איתי כאן
והייתי איתך
טיפות קטנות של מים
נופלות מהשמיים
ישר לתוך הגרון
עיניים בחלון – אני באה
אני לא זוכרת
כמה ימים עברו מאז
אבל מעל העיר
דולק לנו כוכב"