אלה לא החיים שדמיינתי

אלו לא החיים שדמיינתי

 התפתחות אישית, למה בעצם? התפתחות אישית מתחילה תמיד ברגע בזמן.

ברגע כלשהו קורה משהו שמייצר תחושה או מחשבה שככה אי אפשר להמשיך יותר.
משהו פנימי מתבקע ומבקש די. מבקש להפחית סבל.

זה יכול להתבטא ולהתגלם בכל מיני צורות של מחשבות ורגשות:
אלו לא החיים שדמיינתי, מרגישה שאני לא יכולה לסבול את זה יותר,

אני אבודה, אני צריכה מישהו נוקב שמישהו יעמיד לי מראה, אני  יודעת הכל ולא מצליחה ליישם מה שלמדתי,
עברתי אינספור תהליכים ועדיין… אני מיואשת, קשה לי, עייפתי, אני לא יודעת אם אני מגזימה או שזה אמיתי, אני חייבת שינוי , אין לי שקט. אני תקועה. 

יציאה, דרך אחרת, אפשרויות

ההתפתחות מתחילה בהחלטה לצאת לדרך אחרת, בפתיחות לאפשרויות נוספות אחרות ובהבנה שהדברים כפי שהם לא עובדים לנו יותר.

התפתחות נוגעת בהתבקעות ובנביעה של הבקשה למצוא שקט ולהגביר אותו. זו הסכמה לבדוק, האם מגבר השקט נמצא בחוץ או בפנים. התפתחות היא הדרך להבנה שהכל כבר נמצא בנו: הנסיבות, הפחדים, ניסיון החיים, כל מה שמעורר ומשמר סבל, וגם כל מה שיכול להפחית, לעבור טרנספורמציה (פוסט שינוי מול טרנספורמציה) ולהשתחרר.

 

נסיבות

נסיבות הן כל מה שקורה לאדם ללא שליטתו או בחירתו. זה מתחיל במקום בו נולד האדם, המשפחה, ההיסטוריה המשפחתית, דת, אמונות, סדר הלידה, האנשים שפגש.

עבור כולנו, עד שלב מסוים אין לנו שום שליטה בנסיבות חיינו, יש לנו אפשרות רק להגיב ולהתאים את עצמנו, בנסיבות מסוימות אנחנו לומדים להסתגל ולשרוד, בתחילה כילדים, ואחר כך כמבוגרים.

כולם רוצים שירים פשוטים, שירים בשני אקורדים  למדתי שהדברים שכולם רוצים הם שקט והרמוניה.

הדבר שרובנו מפספסים הוא שיש אינספור דרכים להשיג אותם. במובן מסוים כאן מתחיל חופש. חופש לפגוש את עצמי כמו שאני באמת. החופש הוא גם מתוצאות, הרבה פעמים אנשים שואלים אותי אם בסוף (התהליך) הם יהיו במקום שהם רוצים. אני עונה שכן, בהסתייגות קלה שמבינה שבתחילת התהליך לא הם ולא אני יודעים מה הוא המקום שהם באמת רוצים.

התוצאות בתהליך ההתפתחות האישית מהירות ומסעירות, אבל הן לא צפויות. התהליך חושף רצונות וכוחות ודפוסי חשיבה, ערעור, הרהור ובחירה.

אני אף פעם לא יודעת מה יעלה בחדר, אף אדם לא יודע מה הוא יפגוש בעצמו תרתי משמע.

בהתפתחות אין מקום להיגיון, מה שעוצר אותנו לא הגיוני, מה שישחרר אותנו לא הגיוני, הקשרים לא ברורים לנו, האחיזות הן רגשיות לחלוטין.

דעי את עצמך

כשאנחנו יודעות את עצמנו, יש חופש להיות. בדרך הידיעה והגילוי נשאלות שאלות בחמלה וסקרנות. לפעמים התשובה מיידית, לפעמים אינסופית, לפעמים זה רק עניין של זמן.

איך זה שאני לא יכולה לבד?

"איך זה שאני לא יכולה לבד, אלו החיים שלי", זו מחשבה שעולה לא מעט. התשובה הפשוטה היא שהחיים שלך- מחשבות, דפוסים, ואפילו פעולות הופכים לפילטר שדרכו את רואה את העולם, הדברים שקופים לך בהתחלה. לכן אנחנו נעזרים במישהו מבחוץ, מישהו שלא מכיר את ההיסטוריה שלך ויכול להיות איתך ככה, כמו שאת. להאיר ולהיות. יש אינספור דרכים להתקרב ולדעת את עצמנו. אני חיה ומאמנת בשיטת סאטיה.

נצחק נצחק עד השניה האחרונה
כל עוד יש איפור
העיניים זורחות, הפנים מאירות
והלב, הלב לא ברור
וזה זז בתוכי כבר שנים
הרצון להתעמק, לדעת
לדפדף את הכריכה היפה שמעל
להסיר את הקליפה
להכנס בין השורות לרגע
לתפוס את כל מה שחולף לידי כל הזמן
איך פתאום זה כובש את כולי ברגע
אוחז בי, מטעה
ועוזב
אז שוב אני ישנה וליבי ער
שוב אני ישנה וליבי ער

ליבי ער | יובל דיין

דילוג לתוכן