לפני שנתיים יצאתי לעצמאות, כמתנה פרידה חברותי לעבודה נתנו לי ספר על אושר, זו הייתה יריית הפתיחה עבורי לתקופה בה חקרתי ברצינות את נושא האושר.

אחד הספרים בתחום שיותר אהבתי היה "אושר אמיתי" של ד"ר מרטין א.פ. סליגמן. כל מיני דברים בספר שלו מצאו חן בעיני ובעיקר האופן המדעי בו האושר נחקר. יש בספר הרבה דברים חשובים, אך יותר מכולם חקוקה בזיכרוני פסקה אחת שעוסקת בסליחה.

מחבר הספר (על אף שהינו יהודי) כתב על סליחה ממקום של איכות חיים, כפונקציה של מידת ההישענות של אדם על עברו. ד"ר סליגמן מצא שכשם שלא ניתן שלא לחשוב על פיל ורוד כשמחליטים, לא ניתן להתעלם או להאיץ שכחה של זיכרונות מכאיבים, יחד עם זאת, שכתוב העבר והזיכרונות בדרך הסליחה מצליחים ליטול את העוקץ מהזיכרון כדבריו ולשחרר מסבל.

זיכרונות

היום כמאמנת אני עוסקת לא מעט בנושא הסליחה על שני צדדיה: הבקשה והנתינה.

אנשים רבים חיים את חייהם מתוך תחושה שמגיע להם משהו, שמגיע להם שמישהו יבקש מהם סליחה ואנשים רבים אחרים חיים בחרטה על דברים שהם עשו ובכל זאת הם לא מוכנים לבקש סליחה.

כמי שרואה את הדברים מהצד, אני מופתעת לגלות שבקשת סליחה וקבלת סליחה קשות באותה מידה.

מה העניין עם סליחה?

הקושי שלנו עם סליחה נעוץ בדעות הקדומות שיש לנו לגביה, בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על הסליחה (זה אף פעם לא הדבר עצמו, זוכרים?) על פניו, סליחה מבקשת מאתנו לוותר על משהו (לא לפי סדר החשיבות):

ויתור על נקמה, כולנו מכירים את הציווי "עין תחת עין", נכון? חשבתם פעם איך עשרת ימי תשובה חיים בשקט לצד עיקרון הגמול? אני חשבתי. ובדקתי. נושא הגמול בעצמו הוא עיקרון מוסרי, לא סתם הצהרה וכעיקרון מוסרי זהו נושא משותף כמעט לכל הדתות. השאלה הובילה אותי לכל מיני מקומות, גיליתי שהרבה מן החוקרים מפרשים שהכוונה היא לגמול שהוא תשלום ולא גמול של נקמה. מעניין.

ויתור על עמדה צודקת/קורבנית, אם אני מודה במשהו, אני אומרת משהו לא טוב על עצמי, יותר פשוט להיות צודקת. יהודה עמיחי כתב ואני מצטטת כל כמה חודשים: "במקום בו אנחנו צודקים לא צומחים פרחים". זה נכון גם לגבי הסיבה שאני צריכה לבקש סליחה בגינה (לא צריך ללכת לחטאתי או פשעתי, מספיק לומר שטעיתי) וזה נכון לגבי סליחה לאדם אחר, הסליחה מאפשרת למשהו חדש לקרות ולא כולם מוכנים שהמשהו הזה יקרה להם.

ויתור על כעס, כעס הוא מנגנון הגנה עוצמתי מאד, כל עוד אנחנו כועסים אנחנו שמורים, דרוכים ומוכנים ל"קרב" הבא. זה עובד גם כשאנחנו כועסים על עצמנו.

אני מרשה לעצמי לומר שאנשים שמגיעים למצב בו הם מפחדים לבקש סליחה מצויים במצוקה לא פחותה מהצד השני.

סיפורו של ר'

אני רוצה לספר לכם על ר'. כל מפגש אימון נגע באי שקט מובנה שיש לו לדבריו, מן משהו שמזמזם ולא נותן מנוח, כל בירור שעשינו, כל רגש מאמלל שעבדנו עליו בחיים שלו הובילו אותו לזיכרון אחד פשוט שקשור באבא שלו. בחוויה של ר', אבא שלו מעולם לא אהב אותו, אלא דחה אותו מעל פניו והעדיף על פניו את אחותו. כתגובה סיפר ר' חי את חייו בעצמאות מוחלטת ומתריסה, טיפח את הקשר עם אימו ועם אביו סיגל לעצמו "שלום קר" ודפוסי התנהגות של הימנעות.

כשנשארנו עם אחד הזיכרונות, ר' ראה לראשונה בחייו לשבריר שנייה את האדם שהיה אבא שלו, את הנישואים שנכפו עליו, את החיים הלא פשוטים שהוא חי. לשבריר שנייה נוצר סדק בעמדה הבצורה שר' נקט כלפי אביו, ברבות הימים לסדק הזה נכנס מספיק אור שאיפשר סליחה וחמלה גם ר' עבור בעצמו שכעס על עצמו בצורה לא מודעת המון שנים על היחס שהפגין כלפי אביו.

לאפשר לאור לחדור פנימה לתוך הסדק

אבא של ר' כבר אינו בחיים, הפעולה של הסליחה לא בוצעה כלפי אביו בפועל בשיחה או בפעולה, אבל משהו בדרך בה הזיכרונות קיבלו גוון אחר והסליחה שלו כלפי עצמו שחררו את ר' להמשיך בחייו כאשר יש לו אפשרות של אפשרויות, בפרשנות, בסיפור האישי שלו, בדרך בה הוא חווה היום את ילדיו.

פעם זה נשמע לי כמו קלישאה שיכולה להופיע בספרים על אושר, אבל היום אני יודעת בוודאות מוחלטת שאין מערכת יחסים בעולם שלא ניתן לתקן על ידי תקשורת וסליחה. הכל תלוי במה שאתם רוצים עבור עצמכם, גם מבחינת מערכות היחסים שלכם, גם מבחינת האופן שבו אתם חווים את העבר וההווה שלכם, גם מבחינת הרווחה והשקט שאתם רוצים בחיים שלכם.

אני לא מדברת על סליחה על פשעים כנגד האנושות וכל אחד יכול למקם את עצמו על הרצף של הפשעים כפי שהוא תופס אותם (אני עוד לא שם, אבל קיימת בי פתיחות לנסות להגיע למקום כזה) אני מדברת על דברים שבין אדם לחברו, בין בני משפחה, בין הורים וילדיהם.

אם איכות חיים היא נגזרת של תפיסת העבר ומחיקת זיכרונות היא פעולה בלתי אפשרית, בחינה מחודשת של הסיפור וזה אומר מה אנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו בסיטואציות מסוימות וסליחה ממקום של בחירה, יכולים להפוך את החיים על פיהם.

שאלו את עצמכם, האם אתם אוחזים את אי הסליחה (קבלה, בקשה) ממקום צודק, נקמני, כועס? כדאי שתבררו ככה בשקט ביניכם לבין עצמכם מה הצד שלכם והתחילו בסליחה לעצמכם. כן, תתחילו עם עצמכם. זה לא קשור כבר במה יחליט הצד השני לעשות.

ואם אתם שואלים אותי מה דעתי על אושר היום – הו, דעתי עליו מצוינת.

[youtube n4nyNeMcVWI nolink]