יש אנשים שחושבים בצבעים,

יש אנשים שחושבים במילים,

אני חושבת במנגינות, בשירים.

מוסיקה היא פלא בעיני, עבורי יש בה את כח ההנעה הגדול ביותר.

אפילו הזיכרון שלי מקוטלג בשירים, אני יכולה לשכוח דברים מאתמול, אבל לעולם אזכור את התחושה שגרמה לי ההאזנה לשיר האולימפיאדה של סיאול בשנת 1988.

הייתי בת 11 כמעט, היה לי ווקמן ואני ממש זוכרת כמה רציתי שיהיה לי את השיר כדי שאוכל להאזין לו שוב ושוב, הצמדתי את הווקמן לרמקול של הטלוויזיה, חיכיתי לרגע המתאים וכשהוא הגיע התחננתי שהשדרנים לא ידברו בזמן שהוא התנגן כדי שיהיה לי ממנו כמה שיותר.

כשהייתי בת 16, אהבת המוזיקה שלי התחברה לאמן אמיתי, בן השכבה שלי- שים אדרי והלהקה שלו "מציאות ממשית". היה לי הכבוד והעונג להיות קרובה אליו, ליצירה שלו. בחדר שים היה מנגן לי על 'שרה' גיטרת הcharvel שלו. למדתי ממנו כל כך הרבה על הלב, על מוזיקה ועל הדרך בה היא נובעת והופכת למשהו שנמצא בעולם, אפילו על איך בוחרים בגדים לפני הופעה.

אין זיכרונות לצערי מ'מציאות ממשית' הלהקה, יחד עם זאת שים אמן במציאות הממשית שלנו, מוזיקה היא רק חלק ממי שהוא היום, 'ואוהב' הוא השיר האייקוני שלו בעיניי (עם כל הכבוד לעברי לידר ולשירם המשותף), את מה שהגוף זוכר אני לא יכולה לשנות:

אני זוכרת פיזית מה קרה בגוף שלי כשהאזנתי לדייויד בואי כשהייתי בת 16,

וכשהאזנתי למאסיב אטאק בפעם הראשונה, זה היה מחשמל,

לני קרביץ,

 

בשלב הזה כבר הייתי בת 19, חיילת, בימים בהם שיחה טלפונית נמדדה בדקות ונקבעה לפי שעות היממה, מאור היה החבר הטלפוני שלי, גרנו בערים רחוקות והיינו נפגשים באמצע.

מאור הכין לי קלטות. מהסוג השווה, מכרום. אם את פחות מגיל 40, יש מצב שהנתון הזה לא אומר לך כלום, האמיני לי זה היה מרגש.

היה בהן הכל בקלטות האלה, מיקרוקוסמוס של עולם הצלילים: נירוונה, ארקדי דוכין, מריליון, מוזיקה אינדיאנית, צלילי דולפינים, כל מה שכבר הזכרתי ועוד, ממש הכל (טוב, אולי כמעט).

הקלטות היו כמו פרומואים מבטיחים לגבי יופיו של העולם הזה.

בעקבות הקלטות החלטתי לאתגר את עצמי, התחלתי לרכוש מוזיקה.

התחלתי בזה שרכשתי את כל האלבומים של הפרומואים בקלטות שלי.

החנות הייתה מאד ספציפית, הג'אנק בקרית ביאליק, הרגשתי מאד חשובה בעיני עצמי כשנכנסתי לתוכה, עם ערימות הדיסקים והתקליטים, היה בה משהו בחנות הזו שמאד אהבתי, האוירה, הפוסטרים, אז נראה לי שאני רוצה וצריכה את כל הדיסקים בעולם. האזנתי לאלבומים ואפילו רכשתי! אלו היו המותרות שלי כחיילת, דיסקים.

שם התחלתי לפתח אותו, את הטעם המוזיקלי שלי.

לאט לאט המוזיקה כעולם ממתקים אינסופי הפכה למשהו אחר. הייתי מאזינה לאלבומים שלמים ומזדעזעת, שיר אחד היה בול ושיר אחר היה רחוק שנות אור, לא הבנתי איך זה ייתכן.

אקלקטית. סלחתי לעצמי והבנתי שבמוזיקה אני  מאד אקלקטית.

היום אני יכולה להגיד בוודאות שאני לא אדם של אמן אחד, או אלבומים, או זרם מוזיקלי.

***

אוספים נועדו בשבילי.

אוספים הם ה-דבר.

קינקי לאב למשל, דיסק שהעיף אותי לכל כך הרבה כיווני מוזיקה:

 

תודה לאלוהי היוטיוב.

***

יכולתי להמשיך ולעבור שיר אחרי שיר ולספר את הסיפור שלו ושלי.

פס קול – אני מרגישה שיש כזה לחיי.

מניחה שזה לא ממש יפתיע שיש לי נגן פרטי בבית, חגי אהובי שלימד אותי דקויות במוזיקה וכלים,

גם איתו, אוספים הם הדבר היחידי שאנחנו יכולים להאזין לו יחד.

מאז שהשלמתי עם זה שהטעם שלי אקלקטי על גבול המסרב להתחייב, אני אוספת השראה ממוזיקה ומעצבת את פס קול חיי.