בנעוריי המוקדמים אהבתי מאד לשמוע בלדות (או בשם פחות מכובס- שירים מבאסים) של שנות ה-60'.
הייתה לי קלטת עם מקבץ מכובד ואחד השירים שאהבתי מאד היה The end of the world של סקיטר דייויס.
השאלה הזאת של איך זה יכול להיות שהעולם ממשיך כאילו כלום לא קרה כשבפועל קרה כל כך הרבה תפסה אותי כבר אז.
לאחרונה אני מרגישה את השאלה הזאת בוערת באנשים מסביבי.
אנשים מאבדים אנשים, אנשים נפרדים מאנשים, ממצבים וסיטואציות שלוקח להן זמן, להתחולל, לשקוע.
גם להבין לעומק לוקח זמן והמעברים חדים, לפעמים ממש פוצעים.
בתוך הזמן שזה לוקח, אחד הדברים שמגלים הוא שהעולם ממשיך כאילו כלום לא קרה.
בגדול – החיים ממשיכים תמיד, נכון. זאת עובדה. השעון לא עוצר בשביל אף אחד.
העובדה המוחלטת הזאת לצד הטבעיות בה היא מתקיימת הן אלה שמעוררות התקוממות פנימית סביב השאלה – איך זה? איך זה יכול להיות?!
"איך זה שאחרי מה שקרה השמש זורחת ויש כזה יום יפה בחוץ?" "איך זה שאני אמורה לחייך ולתפקד כמו קודם?"
משהו בנו רוצה שכל העולם יעצור לרגע, לפני שממשיכים כרגיל, לפני שהחיים סוחפים אותנו חזרה.
עצרו רגע!!!
כואב כאן, עצוב כאן, מפחיד כאן למישהו.
ההבנה שאחרי שבר גדול שאנחנו חווים במלוא העוצמה החיים ימשיכו כרגיל יכולה לגרום לשיתוק. אם הכל חולף- חיים של אדם, מערכות יחסים, פרידות מכל סוג שהוא, אם הדברים נגמרים והעולם כמנהגו נוהג, מה המשמעות של מה שהיה, של מה שקורה מרגע לרגע בחיים שלנו?
לי יש שיחה מאד ערה עם נושא הארעיות וקבלת העובדה שהכל חולף, ששום דבר לא באמת נשאר קבוע חוץ מהעובדה שהעולם בתנועה מתמדת של שינויים.
זה לא קל לעיכול, זה מחייב חיים בחופש מוחלט כשהכוונה היא חופש מהיאחזות בכל דבר – חפצים, אנשים, מעמד, תפיסות וכו', זה מאד מורכב כשחיים בתרבות שמעודדת היאחזות והגדרות.
לפני שהתחלתי ללמוד ולחיות את זה ככה, חוויתי את הרגעים האלה של פוסט משבר שהתנקזו אליהם כל מיני רגשות מאמללים- אשמה עצמית, געגוע, קורבנות, האשמה, צער ועוד.
ולכן ואני רוצה לפנות לאנשים שמקיפים את האדם הכואב ולומר לכם משהו מקרוב ובשקט:
בלב המשבר אין שום דבר שתוכלו להגיד שיקל באמת,
בלב המשבר אנשים עסוקים בהגנות שלהם ובבנייה של עצמם,
בלב משבר של אחרים אנחנו פוגשים פחד והקלה שזה לא אנחנו ואשמה וצער וחוסר אונים ועוד. טפלו בעצמכם, על ידי נשימה, על ידי התבוננות.
אחר כך כדאי ורצוי להגיד- "אני לא יודע/ת מה להגיד עכשיו, אני רואה שכואב לך, הלוואי ויכולתי לעשות משהו כדי שתרגיש/י טוב יותר, אני כאן לכל מה שצריך, בא לי לחבק אותך, מה את/ה צריכ/ה?" הקשבה וחמלה עושות את העבודה הכי טובה.
הלגיטימציה לכאוב לא תופסת מקום, הניסיון להיות משהו אחר בזמן שכואב כן תופס, תופס מקום בצורת כעס או פחד ושני אלה כבר לוקחים אותנו למחוזות רחוקים ופחות טובים.
להיות עם מה שיש זו הדרך הקצרה ביותר אם רוצים להתקדם הלאה.
זה תמיד קשור בנו וצריך לפנות את הזמן ולבדוק על מה הכאב, על מה בדיוק הצער ובמרחב של לגיטימציה להיות כואבים מתרחש הריפוי הספונטני בדיוק ברגע הנכון.
אנחנו חיים בתרבות ש"מוכרחים להיות שמח". אני מציעה להחליף את הסלוגן ב"מוכרחים להיות רק מה שאנחנו באמת".
***
תהיו נחמדים וקשובים בבקשה,
תסתכלו רגע ותבדקו אם יש מישהו שצריך שתעצרו בשבילו רגע את הכדור, תהיו איתו עד שהרגע יחלוף, הוא יחלוף, אני מבטיחה.
ואתם, אל תחכו שמישהו יעצור בשבילכם, אתם יכולים פשוט לרדת, לנוח, להסדיר את הנשימה, להיות עם מה שיש ולחזור לזרם כשיהיה לכם נכון.
ואם עצרתם דמעות הרבה מאד זמן, וקיבלתם מספיק לגיטימציה להפסיק את האחיזה בפאסון, קבלו את השיר שתמיד מוכן לשחרר אותן: