אביב גפן כתב לנורית גלרון: "אני שונאת אנשים, אנשים חלשים שבמקום לדבר הם זזים.."

דרמות. דלתות נטרקות, סטירות מתעופפות, עזיבות דרמטיות ועוד הרבה דרמות נכרכות סביב סצנות שיש בהן קושי.

ברשותכם עוד משפט אחד מעולם הבידור, בסדרה האייקונית "אימפריית הפשע" אומר נאקי- אחת הדמויות המובילות ש"לאנשים יש צרות כיוון שהם לא מסוגלים לשבת עם עצמם כמה דקות לבד בחדר", אני אומרת שמי שכתב לנאקי את השורה הזאת יודע טוב מאוד מה זה אומר.

אחת המשימות בחיים שלנו מאד פשוטה מבחינת פרקטית אבל מאד לא פשוטה מבחינת היישום והיא להיות רגע עם מה שיש באמת. לשהות. בלי לזוז.

מתוך נטייה להימנע ממה שיוצר קושי, אנחנו נמנעים מלחוש, נמנעים מלהרגיש. אנחנו זזים ממישהו, משיחה, מהעבודה, מאירועים, מעצמנו.

אפשר לראות את זה דרך קושי לנהל שיחה עם בן/בת הזוג,

קושי להסתכל על מצב חשבון הבנק,

קושי לחזור הביתה כשכולם ערים,

קושי לשוחח עם המורה של הילד, או עם נציג ועד הבית, או עם חברה הכי טובה ועוד.

אם עלה בך אחד הקשיים האלה, הביטי פנימה ושאלי את עצמך איפה בפעם האחרונה שהית עם הקושי הזה. בלי לפתור, בלי להזיז, בלי לדרג את החשיבות, פשוט ישבת ושמת לב איפה בגופך את יכולה לחוש את הקושי.

הרבה יותר פשוט לזוז. אני יודעת. זזתי לא מעט בחיי. הרבה יותר פשוט לעשות משהו אחר או לתת לדברים לזוז אחורה או למטה. אבל האמת היא שזה לא זז אף פעם אחורה או למטה, זה רק מכביד ומאט תהליכים אחרים.

לצורך ההשוואה נחשוב על המחשב שלנו ועל עבודה במקביל על כמה חלונות פתוחים. בפועל אנחנו בכל רגע נתון עם כל החלונות פתוחים, גם אם רק הצצנו בהם לרגע והשארנו את החלון פתוח. אבל בפועל אנחנו עובדים בערוץ אחד, וכל השאר הגם כשאינם פעילים מעמיסים ופוגמים גם באיכות הדבר היחיד אותו אנחנו עושים, ומי שלא מבין את זה דרך המחשב יכול להבין את זה דרך הסמארטפון, את המטאפורות האלה כולם מכירים וככה ממש זה עובד איתנו ועם תכנית ההפעלה שלנו.

לפעמים אנחנו פותחים המון חלונות בתוכנו, או שהם פשוט פתוחים מאז ומעולם, אנחנו נשארים או מתעכבים במה שנעים לנו איתו, בשאר אנחנו רק מציצים אבל הם נשארים פתוחים ובדרכם מאטים ומכבידים.

מזמינה אותך לעצור. אני מציעה להיות רגע עם מה שיש באמת. לנשום, לעבור בחלונות הפתוחים. לנשום שוב ולשהות.

אני לא חושבת שבחירה ב"לזוז" היא חולשה, אבל אני יודעת שלשהוּת עם מה שיש באמת יש כוח עצום.

לא מדובר בעבודה מאד גדולה,  בשלב ראשון רק לשבת רגע ולשאול את עצמכם – מה יש כאן? מה קורה? מה אני לא אומרת, אפילו לא לעצמי? ממה אני נמנעת?

ככל שאנחנו זזים ומתרחקים ממה שכואב או מעסיק באמת יותר קשה לחזור, מפחיד יותר לחזור, בדרך הזו אנחנו מתרחקים מההורים שלנו, מבני הזוג שלנו, מחשבון הבנק, מהחברה הכי טובה, מעצמנו.

שהות מפרקת. השהות מצליחה להפגיש אותנו עם הפחד ולבודד אותו. השהות מביאה הבנה ושקט.

השהות עושה את ההפך מהאינרציה שמעצימה ומסבכת, כשאנחנו מסכימים לשהות, אנחנו עושים את הדרך הארוכה ביותר לעבר עצמנו ומשם נפתחות אפשרויות חדשות.

לעצור, לנשום, להישאר.