זה היה עימות חזיתי עם הפחדים שלי.
זו הזדמנות נוספת לחוות אפשרות מכאיבה ולהגיב אליה אחרת, אולי.

"את חריגה, אבל את זה את יודעת.
מראש הסיכוי שלך פחות טוב".

"אני יודעת ונינוחה עם זה שאני חריגה" עניתי לה.

זו הייתה התגובה שלי ויחד עם זאת לרגע הפכתי להיות רק מה שאני לא.

הרגשתי איך הקוצים יוצאים מתוכי ומסרבלים את המילים שיוצאות, את התגובות.
הרגשתי את החול במצולות שלי מתערבל עם המים ויוצר עכירות. לא הצלחתי לראות שום דבר.
הפכתי להיות רק מה שאני לא. זה לא עצר באותו רגע.

הכאב התחיל במקלעת והדמעות הופיעו שבריר שניה לאחר מכן.
הנשימה נתקעה קצת מעל הכאב, אפילו היא – הטובה המרפאה נרתעה מהקשיחות של הכאב.

הזיכרון הדהוי השתנה וסינוור אותי מרמת הצבע שהופיעה בו בבת אחת, פתאום זה הסתדר, הוא דהוי רק בתפיסה שלי, רק כי כרונולוגית נוצר מרחק.
בגוף שלי מסתבר הוא קעקוע, שמופיע רק בצד הפנימי של העור. רק אני רואה אותו.

נושמת.
כותבת.
מתבוננת.
בוחרת.
מבינה שבספירלה הגיע הזמן לפגוש את זה שוב ולבדוק אם יש לי אפשרות אחרת.

להיות רק מה שאני כן,
לחיות בקבלה של כל האפשרויות, הטובות והטובות יותר.
להניח את הפתרונות – כמו הכל לטובה, יבוא משהו נכון יותר, זו תוצאה ידועה מראש של הבחירה שלך וכו',
לוותר על רטיות הנחמה ופשוט להיות עם מה שעולה.
לסדר את הנשימה ולטפל בגוף. לטפל בעצמי.

הפחד מטפטף כמו רעל, לי כבר יש נסיוב.

"כן, אנחנו שניים, האויב שהוא חבר
אני זה התחפושת ובפנים אדם אחר
צועק אל הירח, בוכה ומקלל
מסתובב כמו כלב, מוכה ומילל

זה כמו מכת חשמל, וזה זורם ומעוות
את חוש הזמן לאן? אני הולך ומסתבך
ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע
כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה

הפחד מטפטף כמו רעל ונספג כמו נשיקה
אני זה המלכודת שבוי בלא תקווה
רוצה לפתוח דלת, נסגר ולא יוצא
מנסה לברוח ותמיד, תמיד חוזר.

זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב
כן הוא תמיד רעב. אני הולך ומתרחק
ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע
כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה"