תוחלת החיים של אהבה/ ינץ לוי
"ומאחר שכל מה שכתוב כאן הוא מהחיים, אז אני אומר כבר עכשיו: אני מתכוון לנקוט צד, והצד שאני הולך לנקוט מצדד בחיים. אני בעדם. ומרגע שאמרתי את זה, אני יודע שאני בעד סבל וכאב, משאלת לב, המתנה, ציפייה אכזבה, אי הבנות וכיוצא באלה כל הדברים שאנחנו מנכים בכל פעם שאנחנו עושים חשבון ובוחרים להוסיף לחיות".
"בתור התחלה". כך נפתח הספר.
אני אוהבת ספרים (וסרטים) שמבוססים על מקרים אמיתיים, זה נותן להם אוטומטית קרדיט אצלי. הספר הזה קיבל אצלי קרדיט כבר בשלב השם – תוחלת החיים של אהבה. תוחלת חיים היא הגדרה יבשושית וסטטיסטית שבה בדרך כלל מיידעים אותנו לגבי הסיכוי שלנו לחיות עד גיל מסוים. החיבור של המילים 'תוחלת' ו'אהבה' סקרן אותי, בהמשך גיליתי שהספר עוסק ב-22 תוחלות חיים של דברים שונים החל מ'נחישות' וכלה ב'לילה'.
לב הספר הוא סיפור אנושי ונוגע ללב על בחור צעיר ומוצלח שחולה באיידס והחיים של המשפחה מסביב בשנות ה-90' כשברקע יש גם אבא חולה דמנציה.
זה לא סיפור גדול שמשתרע על מספר יבשות או זירות ודווקא בשל כך מצא חן בעיני שהוא ישר וישיר, עוסק במשפחתיות לעומק, במה קורה כשמישהו מבני המשפחה חולה מאד ולאן זה לוקח כל אחד מהם: הוויתורים, המילים שלא נאמרות, האופן שבו כל אחד מבני המשפחה "נזרק" למקום אחר בעקבות המצב, הטרגדיה מסביב והדברים הטובים והיפים שאולי לו היו קורים אילולא, איך בכל מצב יש גם רצון זקוף קומה לחיות לצד ולא את המחלה ואיך בסופו של דבר כולם רוצים לאהוב ושיאהבו אותם.
מצאתי את עצמי כ"כ קשורה למיכאל מספר הסיפור עד שלפעמים עבר לי בראש – "הי, מעניין מה קורה עם לביא". לביא, כך ידעתי כבר מקריאת הכריכה נפטר ועדיין הייתי סקרנית בכל רגע מה הולך לקרות.
דבר נוסף שמאד אהבתי הוא שהספר מעט כאוטי, יש בו קפיצות בזמן ולא תמיד ברור מיד איפה נמצאים ומה קורה, לפעמים התחושה היא שזו ממש שיחה עם אדם שמצוי במשבר (ולמיכאל כפי שכתבתי, התחברתי די מהר).
יצא לי לקרוא ביקורת שאומרת שהספר מטרחן לפעמים, אני רוצה לומר שאני מאד אוהבת את היכולת של הסופר והדמויות להישאר באותם מקומות כואבים וסיזיפיים, זה מה שהופך את הספר ליותר אמין בעיני, כנ"ל לגבי העובדה שהספר מודע לעצמו בנוגע לשיחה האם הוא אוסף זיכרונות או יצירה ספרותית.
לסיכום,
22 תוחלות חיים שונות מספרות ברגישות סיפור קטן לכאורה שסופו ידוע מראש ועדיין הטרגדיה והאנשים הופכים את הספר לקולח ומעניין מאד.
כנרת זמורה ביתן, 398 עמ'